ברבורים

הקור חודר מתחת לכל השכבות.

ממלא את החלל וגורם לעולם להראות אדיש יותר, נסבל.

אפשר להאשים את הקור בכך שאני לא יוצאת להליכות, מתחפרת מתחת למיטה ומרגישה צורך באהבה.

אני מקוה שהקור גם הופך אותי לאדישה, מפני הצוות שחוזר לסורו ודרך עלי היום כמה וכמה פעמים, מפני המכאובים של אחרים,

מפני הצורך המטופש במישהו, ומפני הדברים שנאמרו בשיחה אצל דפנה.

כמעט כל השיחה מיררתי בבכי וניסיתי להגיד לדפנה שהיא לא צודקת, אני לא מורידה את עצמי כעת בשביל להרגיש פחות אשמה שאמא ככה, או שבגלל הקשר הכאילו סימביוטי שלנו כשאני עולה, היא יורדת (לא בכוונה, כמובן) וכשהיא עולה, אני יורדת.

היום דפנה אמרה שיכול להיות שחליתי פיזית כיוון שזו הדרך שכל החרא של השבועות האחרונים יצא, כמובן שהיא אמרה זאת בדרך הרבה יותר נחמדה.

כיחס, אני צריכה מישהו, רוצה מישהו. עדיין בעיקרון את אותו מישהו, אבל אולי זה עד שיגיע מישהו אחר שיתפוס את מקומו. אין בי הרבה אמונה.

למרות שבחודש האחרון סבלנותי פקעה במהירות במיוחד לגבי הילדים וכל התפקיד, השבוע נראה לי שיהיה בסדר.

ביום שלישי יש לאמא ואבא ערב מגמה, הם מופיעים רק בשיר אחד ובכל זאת קשה לי לא לבוא, כיוון שנראה לי הגיוני שכל אדם שמופיע במשהו היה רוצה שבקהל יהיה לפחות מישהו אחד שבא בשבילו, למענו, ומצד שני, לבד ללכת- לא כיף.

פתאום כשאני כותבת עולמי נראה כה צר וקודר, יכול להיות שתמיד אני צריכה להתרכז בקודר מסיבות כלשהן שכרגע אין לי כוח לחשוב עליהן.

מחר אני מעבירה פעילות בנוגע ליום המשפחה, מקוה שיהיה נחמד...