אתמול הוא נטמן, כמו בובה הורד אל האדמה וכוסה, בודד, ללא אוויר.
דרכו האחרונה כביכול.
בחלק מהתמונות הוא חייך ואני לא זוכרת את החיוך, או את הסיטואציות.
המוות מנפץ את כל השלם ואני נשארת עם ריקנות, הרבה אכילה ושנאה עצמית.
אני זוכרת כשהוא בא למחלקה, התעקש לבוא עם סבתא.
חשתי גאווה מוזרה.
ישבנו במקום האהוב עליי בספסל ליד אגם קטנטן עם דגים ומפל.
אני רק זוכרת שהתעניין במה שאעשה כשאצא משם, הוא היה בטוח שאצא משם חזקה עם נכונות עצומה לעשות שינויים ודברים טובים, כך נראה לי.
זה היה נחמד מצדו.